כשאני מנסה לשלוט בעולם שמחוצה לי – במה שנאמר ובמה שנעשה, באיך שהוא נראה ובקצב שהוא משתנה ונע – יש בתוכי פחד.

ופחד הוא לא דבר רע. אף רגש שלנו הוא לא רע. הרגשות, וגם הפחד, הם בסך הכל סימני דרך של הנשמה. רמזים שהיא שולחת אלינו בשביל לכוון אותנו חזרה לנתיב שהיא תכננה. נתיב של אהבה, התרחבות ושמחה.

 

שליטה היא צורך בחיים שלנו כבני אדם בכדור הארץ. גם היא לא רעה. אני לא רוצה, למשל, שכל אדם יוכל להיכנס אלי הביתה בכל שעה. אז אני שולטת בכניסה לבית שלי ונועלת את הדלת. השליטה הזו נעימה לי. שליטה תומכת באה לידי ביטוי בקביעת גבולות שמקנים לי נינוחות וחופש פעולה בתוכם.

 

שאלת השליטה מתחילה כשאני מתחילה לנסות לשלוט במה שלא שלי. במה שלא נועדתי מעולם לשלוט בו. כשאני שוכחת ומתבלבלת וחושבת, גם אם לא במודע, שיש אחרים שרוצים ברעתי ולא פשוט רוצים בטובתם. ואז מגיע הפחד. כי כשמישהו רוצה ברעתי זה מפחיד אותי. והפחד, אני מזכירה, הוא לא רע. הוא רק סימן למצב שבו אני לא שקטה.

 

אם במקום לנסות לשלוט במי שעושה מה שלא טוב לי, אתחיל שיח פנימי ששואל ובודק בתוכי מה בדיוק מפחיד אותי ומהיכן הפחד הזה נובע, אוכל לייצר גבולות בריאים עם חופש פנימי עבורי וחופש לבחירות של זה שמולי. אבל אם, לעומת זאת, אנסה לשלוט בבחירות של מי שמולי, שפועל ממקום שרוצה טוב ודיוק עבורו, אני אכניס ויכוחים, עימותים ומתחים למערכות היחסים שלי ולתחושה הפנימית שלי.

 

ניסיונות השליטה הללו נמצאים בכל תחום בחיינו, כל הזמן. ואני אוהבת להשתמש בדוגמה פשוטה ויומיומית, ביחס לילדים קטנים שמגלים את התשוקות שלהם ויכולות חדשות בעולם, שמבחינתם, עדיין מלא אפשרויות וחסר גבולות.

 

למשל, אם הבן שלי ממש אוהב לקפוץ על הספה, אבל לצערי הספה שקניתי לא בדיוק נשארת בצורה המקורית שלה כשקופצים עליה – אני בפשטות מפחדת שהוא יהרוס אותה. הפחד הוא לא רע. הפחד הוא רק סימן למקום בו אין לי שקט פנימי בתוכי. והשאלה היא מה אני עושה עם הפחד הזה.

האם אני אוסרת עליו לקפוץ על הספה? האם אני מענישה אותו כשהוא קופץ על הספה? האם אני אומרת לו שאני רואה כמה כיף לו לקפוץ ומבקשת שלא יקפוץ על הספה, אבל מבטיחה שתוך חצי שעה אנחנו יוצאים יחד לטרמפולינות בפארק שליד? האם אני מזכירה לעצמי שזה רק פחד ושאולי רמת הקריטיות של הספה שמשנה צורה לא כל כך גבוהה? שמקסימום בעוד חמש שנים, כשהוא ואחותו יגדלו קצת, אקנה ספה חדשה? האם אני מזכירה לעצמי שהחופש והשמחה של הילדים שלי יותר חשובים לי מהמראה של הספה וממה שיחשוב האורח הבא שיגיע אלי הביתה? האם אני כועסת על בן הזוג שלי שלו לא אכפת ורק אני מתמודדת עם הילדים כל הזמן? או שאני מסתקרנת לשאול ובאמת להבין, ואולי לקבל השראה, לסיבה שבגללה הוא אדיש לקפיצות על הספה?

 

אין פה תשובה נכונה ותשובה שגויה. רק שאלה אמיתית שמבקשת כנות פנימית – האם בבחירה שלי אני לוקחת (תחושת חופש, כיף ושמחה) או האם אני נותנת (למשל יכולת לחשוב יחד על פתרונות חלופיים, דוגמה ליכולת לתקשר בחמלה כשלא נעימה פעולה שנעשתה)?

האם כשאני פוחדת אני פועלת מתוך אותו הפחד בניסיון לשליטה ולצמצום? או שאני נעזרת בפחד כדי לבדוק מה הגבולות הכי רחבים שבאפשרותי לאפשר לצד השני ובהם גם אני ארגיש בטוחה, חופשיה ושקטה?

 

כשאני בוחרת להיעזר בפחד כסימן להיעדר שקט פנימי אני גם מבינה שהאחריות ליצירת השקט הפנימי שלי היא עלי. ואני היחידה שיכולה להתבונן לתוכי ולבדוק אפשרות שיש לי להרחבת הגבולות שלי בד בבד עם קיום של תחושת ביטחון, שמחה ורוגע במסגרתם. וכשאתקשר את הגבולות הללו החוצה אעשה זאת באנרגיה של בהירות, של מנהיגות, של נתינה ושל העצמה. זו אנרגיה שכיף לסובבים אותי ללכת אחריה.

לעומת זאת כשאני מנסה לשלוט מתוך אותו הפחד האנרגיה שלי היא אנרגיה של צמצום, הגבלה, לקיחה והקטנה. זו אנרגיה שאם מישהו עדיין ילך אחרי, הוא יעשה זאת גם מפחד ולא משמחה.

 

ואצלך – איפה את מזהה נקודות של שליטה מתוך פחד בחיים שלך? תרצי לכתוב לי מה הפחד שאיתו את מתמודדת עכשיו?