top of page
  • galmic07

לעצור, להיזכר, להשפיע


אני מתבוננת בעלה שלכת ושמה לב שהמוות הוא לא באמת מוות. לא בתפיסה המקובלת בכל אופן. העלה הזה, הוא כל כך יפה, וכל כך משמח אותי ויש בו כל כך הרבה ידע וחוכמה שהוא לא יכול להיות מת. זו רק תנועה. והתנועה הזו כל כך איטית ואנחנו זזים כל כך מהר, אז זה מרגיש לנו מוות. אבל בעצם הוא רק משתנה. ממש ממש לאט. האנרגיה שבו כל כך גבוהה. יותר גבוהה משל הרבה אנשים חיים שנמצאים בהמון המון תנועה. ואני פשוט יודעת שיום אחד הוא יהיה ירוק שוב. הוא יתמזג, כל כך לאט, עם האדמה ועם המים. האנרגיה שלו תתפשט לרוחב עוד ועוד. והוא כמו יתחלק וישתלב, מתוך אותה החלוקה, עם עוד הרבה התחלקויות שנוצרו מעלים אחרים. ויזין את האדמה והמון עצים, אולי שונים מאותו העץ ממנו נפל. ומהם יצמח לעלה חדש על עץ אחד, ולעלה נוסף על העץ ליד, ולעוד עלה ועוד אחד.

ופתאום זה מרגיש לי כמו ילד, שנוצר מהאנרגיה של העלה הזה. כמו שאצלנו, בני האדם, יש ילדים. שיש בהם רסיסי נשמה שלנו. וכל מה שהילד בעצם רוצה, זה את הרגעים האלו, שאנחנו מסתכלים לו בעיניים, והוא כמו מרגיש את הבית העצום של הייקום כולו בתוך העיניים של אבא ואמא שלו. ובו זמנית הוא גם יודע כמה הוא בעצם יכול לבד. כי האנרגיה הזו בתוכו. וכי הוא בעצם אף פעם לא לבד.

כולנו רסיסים של האלוהות. של הבריאה. של האנרגיה השלמה. וכולנו רוצים לחזור לאחדות. וכולנו יכולים גם לבד - יכולים ליצור ולהשפיע ולאהוב ולזהור. רק זקוקים לרגעים לתזכורת הזו, שאנחנו בעצם אף פעם לא באמת לבד. שהבריאה כולה נמצאת גם עמוק עמוק בתוכנו.

מאחלת לנו יום מלא בהשפעה

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page