אני מדברת הרבה על קבלת המציאות כשלב הכרחי לפני שנוכל לברוא אחת חדשה. עם חברות, בטיפולים, במחשבות שלי. וגם חיה את זה עוד ועוד בחיים עצמם. אבל הפעם אני רוצה לשתף דווקא בזה שפספסתי. שנתקעתי. ורק בזכות הילדים שלי הצלחתי לראות את מה שלא הצלחתי לבד.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני פוחדת לשכוח. אז אני כותבת כל הזמן. אבל כמעט שלא קוראת את מה שכתבתי. ויש לי רשימה של אינסוף משימות. כדי שלא אצטרך לזכור את הכל ואשכח. אבל המשימות האלו לא נעשות ברובן לעולם. ובכל זאת, אפילו שאני מסכימה לעצמי לכתוב ולא לעשות, זה עדיין ברובד מסויים מעיק עלי.
למזלי אני גם אמא לשני ילדים מתוקים - יהלי בן חמש וחצי ומאיה שהיתה בת 3 אתמול. ובדרך כלל קל לי איתם. באמת שקל לי ופשוט וכיף. אבל פתאום, בימים האחרונים, היה לי קשה. נהיה לי מאוד רועש איתם. והרגשתי המון מאמץ איתם. ולא יכולתי לשים את האצבע על שום דבר ספציפי שקשור בהם. האמת שגם לא ניסיתי. כמו תמיד, אני רק מנסה להתבונן. קצת על מה שקורה בחוץ ובעיקר פנימה.
אז גם הפעם התבוננתי. ראיתי אותם מאושרים ושמחים ומלאי חיים וראיתי אותי מתוסכלת ולא מבינה. ככל שהם יותר שמחים ועושים יותר שטויות אני מרגישה יותר סטרס. רק רוצה ללחוץ על PAUSE בשלט הדמיוני שלי ולהקפיא את העולם שסביבי. ואני לא מבינה למה. כי איזו מן אמא אני שרואה את הילדים שלה כל כך שמחים ומאושרים ולא מאושרת בעצמה? איזו מן אמא רואה את הילדים שלה שמחים ומאושרים וכל מה שהיא חושבת עליו זה על המשימות שנגזרות לה ממה שקורה כאן?
הסתובבתי עם השאלה הזאת. כבר כמה ימים שאני עם השאלה הזאת. האטתי הכל והתבוננתי בכל דבר והקשבתי לעולם. שידבר אלי ויתן לי תשובות. והן באו. אחת אחרי השניה.
ועכשיו מרגש אותי לשתף אתכם בחלק מהתשובות, שהן שלי, אבל אולי חלק מהן יהדהדו לחלק מכם. אז הנה אני מתחילה
כמו כל קושי, לפעמים במודע ולפעמים שלא במודע, אני זימנתי ויצרתי את הקושי הזה. אני ביקשתי אותו כששאלתי לפני כמה ימים שוב את השאלה הזאת שכל הזמן קיימת בי – למה אני פה בעולם? כי חשבתי שכבר הבנתי. ובאמת הבנתי. אבל רק חלק מהתמונה. ועכשיו הגיע הרגע של חלק חדש להגיע אלי. והוא מגיע בצורה הזאת של התרחבות מתוך קושי.
וכמו כל התרחבות, היא יכולה לקרות רק כשמשחררים תקיעות. התנגדות למציאות היא תקיעות. אני מתנגדת למציאות שמתקיימת שכחה ברגע שמגיעים פה לעולם. אני מתנגדת לזה שאני שכחתי כשהגעתי לעולם. ששכחתי שהייתי קיימת גם קודם. ששכחתי למה באתי לכאן. אני מתנגדת למציאות הזאת ששנים על גבי שנים חייתי בלי לזכור את כל מה שאני זוכרת עכשיו. ולמציאות הזאת שגם עכשיו אני עדיין לא זוכרת את כל מה שהייתי רוצה. ואיך אני יודעת את זה? כי אני עדיין מתנגדת לרגעים האלו שאני שוב שוכחת. לרגעים האלו שאני נגררת למשימות ארציות ולא מצליחה להיות מחוברת עמוק פנימה. אני רוצה לזכור כל הזמן. וכשאני שוכחת אני מתוסכלת ואז עוד יותר שוכחת.
ופתאום מתיישב לי במקום הממשק העדין הזה, שהיה קצת בערפל, שבין התמסרות למציאות וקבלה שלה לבין בריאת מציאות. כי ההתמסרות והקבלה וגם בריאת המציאות הן רק פה במציאות הזאת. ונכון שאין באמת זמן אבל במציאות הזאת יש זמן. ורק על ידי זה שאני מתמסרת ומקבלת את העבר באופן טוטאלי אני יכולה לברוא את המציאות של העתיד. והכל נעשה דרך הרגע הזה. דרך הנקודה הזאת בזמן שבה אין זמן. שבה אין זמן ובו זמנית יש בה זמן נצח. אבל זה פה, במציאות הזאת. אז גם בו זמנית יש זמן.
ואת כל זה אני יכולה לראות רק כשאני מסכימה עוד קצת לחיות פה בעולם. רק כשאני מסכימה לשכוח ומסכימה לא לדעת כלום, אני מצליחה להרגיש עוד קצת מהאמת שההתנגדות תקעה.
ואז אני רואה בבהירות איך כל התסכול הוא על מי ומה שגורמים לי שוב לשכוח את עצמי. את מי שאני. את המקור הנצחי שלי. אבל אף אחד לא יכול לגרום לי לשכוח אותי. זאת אני ששוכחת. זאת אני ששכחתי. ונזכרת. ושוכחת שוב. ונזכרת.
כל חוסר המנוחה והבריחה ממקומות צפופים ורועשים, גם מכאלו שילדים לפעמים אוהבים, מאנרגיה ארצית, מתזוזה ומעשייה פה בעולם, זה רק פחד, מזה שאני שוב לא אני. מזה ששוב אני מרגישה את התהליך הזה שבו אני שוכחת. אני מתבוננת בי ורואה אותי שוכחת.
אבל הרעש הוא רק רעש. הפחד הוא רק פחד. מי אני?
אני מישהי שמתנגדת לזה ששכחה. אני מישהי שמתנגדת לזה שלפעמים אני עוד שוכחת. אני מישהי שרוצה חיים שבהם היא זוכרת כל הזמן. אבל בכל הרצונות האלו שוב שכחתי.
שכחתי להתמסר למה שקיים. להתמסר לשכחה. לקבל את הקיום שלה. ולהיות ברגע הזה, ממש ממש עכשיו, אחת שזוכרת.
מאחלת לי ולכם רגע של נוכחות ושל זיכרון, בכל רגע מחדש, שגם אם אנחנו שוכחים לפעמים, אנחנו יכולים להיות הכל ברגע הזה, עכשיו
Image by toodlingstudio from Pixabay
Comments