באחד הערבים השבוע צפיתי בסרט מדהים. כי כש Ricki Kalash מסמסת לי "את חייבת לראות את הסרט סמדהי!!!! חובה!!!!" אז אין שאלה. ממליצה לכולכם לראות, גם למי שכבר ראה.
ויש רגע בסרט שבו נאמר – מהרגע שאומרים לילד שמביט בציפור "זו ציפור" הוא לא יראה יותר ציפור בחייו. והמשפט הזה מאוד ריגש אותי, כי הוא מגלם בתוכו את תורת ההתרגשות כולה.
אם תסתכלו על ילד בין שנה וחצי מביט בציפור תוכלו לשים לב שכל כולו מרוכז בציפור הזו. העולם עצר מבחינתו והדבר היחידי שקיים, ברגע הזה, הוא הציפור. האוויר שעובר קלות דרך הנוצות שלה, הציוץ שנשמע מפיה, העיניים המתבוננות שלה, הראש שזז מצד לצד ובוחן את הסביבה. ויש גם את התחושה של הציפור – התחושה של הציפור שחווה בעצמה את הרגע הזה כרגע יחיד ונצחי בעולם. השקט הפנימי שלה. החוכמה. ואז היא עפה. והילד הזה, בן השנה וחצי, כמו רוצה לתפוס אותה. שתחזור בחזרה.
ואחר כך הוא גדל עוד קצת. ורואה שוב ציפור. וצועק לאמא שלו: "אמא, ציפור". כולו מתרגש וכל כך רוצה שגם אמא שלו תתרגש יחד איתו. אבל הוא כבר לא ברגע עצמו, מתמזג עם הציפור. הוא זוכר את ההתרגשות החזקה מהפעם שעברה ורוצה לחוות אותה עם אמא שלו, יחד, מהר, לפני שהציפור תעלם בתעופה.
ואמא שלו, שכבר שכחה מזמן שפעם היא היתה ילדה בת שנה וחצי שראתה ציפור בפעם הראשונה, היא מקסימה. מקסימה ממש. והיא בכלל מכינה לו ארוחת ערב עכשיו. ובו זמנית מנסה לתמרן ולהתייחס גם אליו. וצועקת לו מהמטבח "וואו, ציפור, איזה יופי". אבל הילד מבין שפה בעולם לא עוצרים להרגיש ציפור. פה בעולם הציפור היא פשוט "ציפור". באה, עפה. וקוראים לזה "ציפור". ורק עמוק בתוך הלב שלו הוא זוכר, שפעם הוא התרגש. ומתחיל לשכוח ממה....
בתמונה – הבת שלי מאיה מביטה בשלג לראשונה בחייה. ואני מתבוננת בה, ברגע הזה שהיא חווה ומרגישה דבר לראשונה, ומתרגשת מההתרגשות שלה. מאחלת לי ולכולכם אינסוף רגעים של עצירה ובחירה. בחירה להתרגש מכל דבר כאילו אנחנו רואים אותו לראשונה
Comments